יחד עם זאת שמעגל הסודיות התוך אישי נפרץ על ידי שיתוף דמות טיפולית, טיפול בחדר סגור ובמנותק מהמעגל המשפחתי והקהילתי איננו יכול להשלים את תהליך הריפוי מפגיעה מינית. לאחר בניית יחסי האמון וביסוס הבטחון ביחסים הטיפוליים יש לפעול לבניית קשר מחודש עם המשפחה והקהילה. המעבר מן הפנים- חדר הטיפול, אל החוץ- המציאות המשפחתית והקהילתית, צריך להיות הדרגתי ומתוכנן. רק כאשר המטופלת בשלה לכך, כלומר, היא פחות תלויה בסביבה הפוגענית, מבינה את אחריות הפוגע ולא מאשימה את עצמה. זאת בהתאמה למה שכתבה ג.ל. הרמן בסיפרה: “לא יתכן ריפוי והחלמה מבלי לערב את המציאות ולממש את התהליכים המרפאים בתוך החיים עצמם” (הרמן, 1992). מחקרים נוספים תומכים בממצאים אלה: “תגובה תומכת מעולמו החברתי של הנפגע יכולה להחליש את חותמה של הטראומה ומהווה גורם מרפא, בעוד תגובה עויינת או שלילית יכולה להוסיף נזק ולהחריף את התסמונת הטראומטית” (Flannery, 1990). ג.ל. הרמן מדגישה: “לתגובת הקהילה השפעה עמוקה על פתרונה הסופי של הטראומה. איחוי הקרע בין הנפגעת לקהילה תלוי ראשית בהכרה הציבורית בארוע הטראומטי, ובצורה כלשהי של פעולה קהילתית המטילה אחריות על הפוגע ודורשת תיקון המעוות. שני אלה הכרחיים לשיקום הרגשת הסדר והצדק של הנפגעים (הרמן, 1992). קהילה השותקת מול מעשה הזוועה ולא מוקיעה את הפוגע מחד, ותומכת בגלוי בנפגעת מאידך, היא קהילה העומדת למעשה לימין הפוגע. בכך גורמת קהילה זו לנפגעת לאבד את עולמה החברתי ובכך תורמת לטראומטיזציה של הנפגעת ומחמירה את הפגיעה. “הסולידריות של הקבוצה היא ההגנה החזקה ביותר מפני האימה והיאוש והתרופה החזקה ביותר כנגד החוויה הטראומטית. כאשר הקהילה תומכת בנפגעת, היא משקמת אצלה את תחושת השייכות שנפגעה קשות על ידי הפגיעה שחוותה” (הרמן, 1992).